Israeli Decadence

"She looks like a Helmut Newton model", I said to the fashion editor.
 "So let's do a tribute to Helmut Newton " she said. Thus began this series of photos.But I know no one  can shoot like Mr. Newton. A mix of fetish for women,rare technical knowledge,  built-in light vision and social comment combined with love of the things he criticizes. 

So I moved the focus to what Newton would choose to shoot in Tel Aviv,  was he living here. What is Israeli decadence ,in addition to cool  beautiful women and skyscrapers.

 I prepared a list of associations:

Arabs. Fascist clothing and large Star of David. Mosque in the background. Intercontinental. Moshe Dayan. Generals. Army. Bitch Zionist. Antiques. Liz celebrated. Weapons.
Postmodernist approach - Gaga. Silent situation. No sense / StoriesPool with direct flash and tourists. ExtravagantWith flags lobbyOn the porch with Tel AvivOn the bed eating Abulafia. TV on the news.  

Then I looked for a suitable partner for brainstorming.

The book "Safari" is one of the most extreme and decadent texts written about the Tel - Aviv / Israel reality at present.

So I invited the writer,Julia Fermentto, for a brainstorming session.The meeting helped me to focus and refine. Along with it I rounded the corners. Israel does not welcome political texts ,not even in a fashion editorial.

Despite the softening and refining the article was rejected by the magazine that commissioned the photographs.

But another magazine published in its entirety.

היא נראית כמו דוגמנית של הלמוט ניוטון " אמרתי לעורכת האופנה . דומה לסיגורני וויבר ,שהוא כ"כ אוהב ,כתפיים רחבות ,יופי צונן ,גדולה מהחיים .

 " אז בואי נעשה כתבת מחווה להלמוט ניוטון" , אמרה ."

כך התחילה סדרת הצילומים הזאת.

להלמוט ניוטון עשו כבר די והותר מחוות ,וברור לי שאין איש שיודע לצלם בדיוק כמוהו , שילוב של פטיש לנשים ,ידע טכני נדיר ,ראיית אור מובנית וביקורת חברתית משולבת באהבת אותם הדברים שהוא מבקר .כך שהעברתי את הפוקוס למה ניוטון היה בוחר לצלם בת"א ,לו היה חי כאן . מה הוא הדקדנס הישראלי בנוסף לנשים יפות וצוננות וגורדי שחקים .   הכנתי רשימת אסוציאציות :

ערבים. בגדים פשיסטיים ומגן דוד גדול. מסגד ברקע. אינטרקונטיננטל. משה דיין. גנרלים .צבא .זונה ציונית. עתיקות. ליז חגג.  כלי נשק. 

4 צילומי רוחב

גישה פוסטמודרניסטית - גאגא. דוממת בסיטואציה. חסר היגיון / סיפורי

בבריכה עם פלאש ישיר ותיירים. אקסטרווגנטית   

עם הדגלים בלובי

על המרפסת עם תל אביב

על המיטה אוכלות אבולעפיה. הטלוויזיה דולקת על החדשות.

ושקלתי מי יכול להיות פרטנר מתאים לסיעור מוחות ,שכה נזקקתי לו .הספר "ספארי" הוא אחד הטקסטים הדקנדטיים והקיצוניים ביותר על המציאות התל-אביבית/ישראלית הנוכחית .הזמנתי את הסופרת ג'וליה פרמנטו  ,שכתבה אותו לסיעור מוחות

המפגש עזר לי להתמקד ולחדד. יחד עם זה עיגלתי את הפינות . בישראל לא מקדמים בברכה טקסט פוליטי

למרות הריכוך והעידון הכתבה נדחתה ע"י המגזין שהזמין את הצילומים

אבל פורסמה במלואה במגזין אחר.

הזמנתי את הגברת פרמנטו לכתוב טקסט שילווה ויבאר את הצילומים :

הלמוט ניוטון מסתכל על תל אביב
ג'וליה פרמנטו
הלמוט ניוטון הוא לא רק מן הצלמים החשובים של המאה ה-20, הוא גם צלם האופנה הדומיננטי ביותר של המאה. הוא נולד בברלין ב-1920 לאב יהודי ולאמא אמריקאית, ב-38' הוא ברח מן הנאצים לסינגפור, משם הוא מגורש ונשלח למחנה עבודה באוסטרליה ועם שחרורו הוא מתחיל את הקריירה שלו כצלם. בין היתר הוא עבד בלונדון עבור ווג, התגורר בפאריס ואת סוף חייו העביר במונטה קרלו ובלוס אנג'לס. הלמוט ניוטון הוא ללא ספק אדם של ערים גדולות, הצלם של המאה ה-20 הנודד בבירות העולם השוקקות.
אך לא רק ערים גדולות, גם נשים גדולות. רובנו לא מודעים לכך אבל אינספור דימוים של הלמוט ניוטון שתולים בראשינו. הרבה ממה שאנחנו חושבים על נשים מודרניות, על סקס אפיל, על רגלים ארוכות ועקבי סטילטו ארוכים עוד יותר, הם דימוים פרי תשוקתו של ניוטון. הנשים שלו הן יפייפיות ביזאריות, הג'נדר שלהן מעורפל, הן כוחניות וכנועות בו זמנית. ותוך כדי, ניוטון מביט בהן דרך עדשת המצלמה בהערצה שיכולה להוציא אדם מדעתו ובפטישיסטיות חונקת. הסגנון האירוטי- אורבני שהוא היה ממובילי דרכו זכה מאז לפיתוחים רבים, עד כי כיום קשה לחשוב היום על מיניות מגזינית מחוץ לעיר. וגם שהפקות האופנה יוצאת מחוץ לעיר, הכפר זוכה תמיד לעמדה של קוריוז. אהבתו של המודרניזם לסקס המשתקף בחלון הזכוכית של גורד השחקים ממשיכה לשרוד.
המבט הפטישיסטי על הנשים שלו הוא הסיבה המרכזית שבגינה זכה ניוטון במהלך השנים למעמד של "שנוא הפמיניסטיות". הנשים שלו תמיד קרות, מרוחקות, כלואות בפעמון הזכוכית הניוטוני הדליל בחמצן. ולעיתים, לפחות בסטנדרטים של שנות השישים- הגבול בין צילומי האופנה שלו לפורנוגרפיה הוא דק. דק וצר כמו רוחב מותניהן של הנשים המצולמות תחת הצללים החדים של השחור והלבן הכל כך אהובים עליו. אולי זה פמיניזם בדיעבד, אך כיום קל יותר להתבונן בצילומים שלו ולראות את האהבה שלו לנשים ואת ההבנה העמוקה שלו של המשמעות של יופי בתרבות. ניוטון ידע ולא הסתיר- יופי הוא זיוף, הוא מלאכה. ומכיוון שהזיוף הזה כל כך חשוף בצילומיו יש בו אלמנט משחרר ולא כולא. במלאכותיות הכבדה שלו משחרר אותנו ניוטון מהעמדת הפנים של הטבעיות של היופי.
בין שיטוטיו בערי העולם הגיע ניוטון גם לתל אביב. העיר הלבנה, העיר המפוחמת, הגוונים שהולמים את סגנונו הצילומי. אין הרבה צילומים מהביקור שלו כאן ואלה שנמצאו אינם מרשימים באופן יוצא דופן, אלו הם יותר צילומים של צלם בשיטוט איטי תחת קרני השמש. לנו נותר רק לדמיין שניוטון השתגע על תל אביב. העיר הקטנה עם שגעון הגדלות. העיר שמשתוקקת להיות שדרה בניו יורק, העיר שחולמת שחופי הים שלה יהפכו לחופי אמלפי. ובינתיים תל אביב רחוקה מהזכוכיות של ניו יורק ורחוקה מן הצוקים של אמלפי. אך מה יותר אורבני מן התשוקה לפרוץ בגדול? ומה יותר אירוטי מהרצון לטרוף את הכל בבת אחת?
בסדרת הצילומים הזו מירי דוידוביץ יוצאת לסיור לילי בתל אביב. מצידה האחד מלכת היופי והקרח שביט ויזל ומצידה השני מורשתו של הפטישיסט הגרמני מעריץ הנשים הגדולות והערים הגדולות- הלמוט ניוטון. בהומאז' הזה לניוטון דוידוביץ מצליחה לקרוע את תל אביב לגזרים. היא לא מבודדת את תל אביב מהישראליות ומעניקה לה מעמד אורבני אוטונומי, להפך. עם דגל ישראל המתנוסס מעל רגליה הארוכות של ויזל ותליון המגן דוד הנח על עצמות צווארה הבולטות מצליחה דוידוביץ לתפוס את ההתרסה הניוטונית. ההתגרות והאגרסיביות מתגלמים בשלמותם בקשר שבין התל אביביות לישראליות, ובין הפאליות של כלבו שלום למבט הקר של מלכת היופי של ישראל לשנת 2010.