Hebron חברון

הפורטרט של נוואף אל-ג׳מאל, יליד 1967, שצילמתי ונבחר להיות מוצג בתערוכה  ״50 שנה״ שיזם ״בצלם״

Some impressions from a visit I made to Hebron for the Fifty years project of B’Tselem.

The exhibition “Fifty Years” is the result of a project in which B’Tselem brought Palestinian and Israeli photographers

 together with fifty Palestinians who were born in 1967 – the year the occupation began.


First of all there is fear. The name Hebron evokes mythical associations of calamity.

And indeed, after the checkpoint, there is a gathering of people and cars, and Roi (the director of the Public Works Department at B'Tselem, my escort to Hebron) is debating whether to go on a dirt road, because he says that this has never happened before. So it’s scary. Immediately memories of all the stories and events spring to my mind.

But from the outside, Hebron is very beautiful and the weather is great. The quarry of Hebron Stone, on the way, is amazing.

We pass through Kiryat Arba, which is visible from the main road and looks like a provincial development town.

The structure of Mearat Hamachpela (The Cave of the Patriarchs) is very impressive and much larger than expected.

Everything is very quiet. Except for one checkpoint there are no soldiers at all and that's strange.

Everything is very quiet and looks very normal.

Maybe too quiet.

On Shuhada Street, where we have arranged to meet the contact person, all the shops are closed with metal doors and locks, except for the one where we wait. We buy two bottles of water. The store owner does not seem to expect too many buyers. Even though he has very nice things in the store. Everything is covered with dust. They ask where I am from, nod at Tel Aviv, and then the man who sits with the shopkeeper asks if I like Arabs. For a moment I think I did not hear well. What a strange question. As if copied from Talk-backers. What to answer? I say that it depends who, but he insists and asks again, so I answer yes, to close the matter. And also - why not. People, culture, food, literature, interest ...

A guy with long payis, a skullcap and a tallit that he wears over his shirt, suddenly passes and stares at me with a threatening look, then continues with a gunman's walk to the Shuhada Street. Just like Gary Cooper in the movie High Noon. Very theatrical !

Our contact person arrives and we walk a bit (I knew I had to come with sneakers and not sandals) and get to the checkpoint. In general, there are many checkpoints and watchtowers, but very few soldiers. We pass the concrete building without seeing a soldier and arrive on the other side of to a lively street full of cars and bird shops. The contact catches an improvised taxi, which means without the symbols of a taxi. A little worrying. Our contact person has a small camera on his chest. Only later do I realize that this is a B'Tselem camera.

We drive through alleys up a hill. As in all Arab towns, everything is very steep and improvised. The driver stops and asks someone on the street where the person we are going to- lives, Nawaf, and he shows us the way, by the name. We walk down an alley and come to a big house. Iron Gate. All around- fences and gates. Lots of kids. Everyone is very excited about our visit. The children are really excited. Three families live in the building, the father and mother and the families of the two sons. Nawaf, 50, is one of the sons. It seems to be fun. It’s Ramadan so we are not even offered a glass of water. We sit in the living room. Two rows of heavy sofas and armchairs facing each other. The children sit with us and look at us with curiosity and excitement. With the adults we communicate in English. The children do not understand, not Hebrew and very little English. And I do not know Arabic.

Nawaf, the person I’ve been assigned to photograph, tells a little about himself. As soon as he speaks of himself, his face takes on the expression of "misery." Sometimes he laughs and then he looks ten years younger and happy.

When I go to the bathroom, I catch a glimpse of some young women giggling and sliding into one of the rooms. They do not show their faces anymore. Only men and children.

The children take me enthusiastically to a tour around the house. Within a minute you see a large concrete tower surrounded by fences with an Israeli flag. Army. Right at the end of the path. We turn right and then a few other children gather and the children with me tell me that they are all right and that we can move forward. It’s a bit strange. Later when I go there with the father, Nawaf, he tells me not to go towards them. Probably a neighbor's quarrel. Makes a bad impression on me. As if the Israeli army is not enough then a quarrel of neighbors? But of course, life goes on, they do not focus as we think around the occupation, every day. Love, hate, friendship, rivalry, and so forth..

Then they take me on a tour around the house. The yard is neglected in the back but still they show it to me thoroughly. I wonder what they think I'm looking for.

Well, I start taking pictures

The contact speeds me up, he's hungry.

The kids are with us all the time.

The air in Hebron is clear, and the light is very beautiful. I am fascinated by what the light creates.
The children see that I am enthusiastic and they look happy. One of the girls, Marwa, clings to me, photographs me, smiling.

We meet Nawaf's brother. He asks Nawaf - a Jewess (in Arabic), nodding to me - it feels strange.

Roi explains to me that they do not say Israeli in order not to get involved in defining the Israeli Arabs / Palestinians.

We return through the alley to the main street where a taxi is waiting for us.

Children on the street with sticks. They see that I look at them and make some threatening calls. Very unpleasant. But it's probably in my mind.

This time a cab with identification. 10 NIS for the trip. Israeli money.

At the checkpoint, a female soldier is sitting in a sealed and fully protected cell. On her own. She talks to us through reinforced glass. No contact. Probably the worst military service in the world.
אופציה נוספת שהצעתי לאוצרת התערוכה - מעין שלף

קודם כל יש פחד. השם חברון מעורר אסוציאציות מיתיות של פורענות. 
ובאמת אחרי המחסום יש איזה התקהלות של אנשים ומכוניות , ורועי (ילין. מנהל אגף עבודה ציבורית ב״בצלם״ , המלווה שלי לחברון) מתלבט אם לעלות על דרך עפר, כי לדבריו אף פעם לא קרה קודם כדבר הזה. אז מפחיד. ישר זיכרונות מכל הסיפורים והאירועים. 
אבל במבט חיצוני חברון מאוד יפה ומזג אוויר נהדר. המחצבה לאבן חברון בדרך מדהימה. 
עוברים דרך קריית ארבע שנראית מהכביש הראשי כמו עיירת פיתוח קרתנית. 
המבנה של מערת המכפלה מאוד מרשים והרבה יותר גדול מהצפוי. 
הכל מאוד שקט. חוץ ממחסום אחד אין בכלל נוכחות של חיילים וזה מוזר. 
הכל מאוד שקט ונראה מאוד נורמלי. 
אולי שקט מדי
ברחוב השוהדה, שם קבענו לפגוש את איש הקשר, כל החנויות סגורות עם דלתות מתכת ומנעולים, חוץ מזו שאנחנו מחכים בה . קונים שני בקבוקי מים. נראה שבעל החנות לא מצפה ליותר מדי קונים. למרות שיש לו דברים מאוד יפים בחנות. הכל מכוסה אבק. שואלים מאיפה אני, מהנהנים למשמע תל אביב ואז הגבר שיושב עם בעל החנות שואל אם אני אוהבת ערבים. לרגע נדמה לי שלא שמעתי טוב. איזה שאלה משונה. כאילו מועתקת מהטוקבקיסטים. מה לענות ? אני אומרת שתלוי מי, אבל הוא מתעקש ושואל שוב, אז אני עונה כן, כדי לסגור את העניין. וגם כי למה לא. ברור, בני אדם, תרבות, אוכל, ספרות, עניין...                           י
בחור עם פאות ארוכות, כיפה וטלית שלובש מעל לחולצה עובר פתאום ונועץ בי מבט מזרה אימים ואח״כ ממשיך בהליכת אקדוחן מאיים לרחוב השוהדה. ממש כמו בסרט ״צהריי היום״. מאוד מרשים אותי (תאטרלית ולרעה). בעל הבית. מצלמת אותו עם האייפון. תאטרון
איש הקשר שלנו מגיע ואנחנו הולכים קצת (ידעתי שאני צריכה לבוא עם נעלי ספורט ולא סנדלים) ומגיעים למחסום. בכלל, יש הרבה מחסומים ומגדלי שמירה, אבל מעט מאוד חיילים. עוברים את מבנה הבטון, מבלי לראות חייל ומגיעים בצד השני לרחוב שוקק חיים ומלא מכוניות וחנויות ציפורים (?). איש הקשר תופס מונית מאולתרת, ז״א בלי סמלים של מונית. קצת מדאיג. לאיש הקשר שלנו תלויה על החזה מצלמה קטנה. רק אח״כ אני קולטת שזו המצלמה של בצלם.
נוסעים דרך סמטאות במעלה גבעה. כמו בכל היישובים הערביים הכל מאוד תלול ופרוביזורי. הנהג עוצר ושואל מישהו ברחוב איפה האדם שאליו אנחנו הולכים, נוואף, וההוא מראה לנו את הדרך, לפי השם. הולכים בסמטה ומגיעים לבית גדול. שער ברזל. הכל מאחורי גדרות ושערים. המון ילדים, ממש המון. כולם מאוד מתרגשים מבואנו. הילדים ממש נפעמים. 3 משפחות גרות בבניין, האבא והאמא והמשפחות של שני הבנים.נוואף בן ה -50 הוא אחד הבנים.  נראה כיף דווקא. רמאדן אז לא מציעים לנו אפילו כוס מים. מתיישבים בחדר האורחים. שתי שורות של ספות וכורסאות כבדות זו מול זו. הילדים יושבים איתנו ומסתכלים עלינו בסקרנות ובהתרגשות. עם המבוגרים מתקשרים באנגלית. הילדים לא מבינים, לא עברית ומעט מאוד אנגלית. ואני לא יודעת ערבית
נוואף,המצולם שלי, מספר קצת על עצמו. ברגע שהוא מדבר על עצמו הפנים שלו מקבלות ארשת של ״מסכן״. לפעמים הוא צוחק ואז הוא נראה צעיר בעשר שנים ומאושר.           י
כשאני הולכת לשירותים אני קולטת בחטף כמה נשים צעירות מצחקקות וחומקות לאחד החדרים. הן לא מראות את פניהן יותר. רק גברים וילדים.      י
הילדים לוקחים אותי בהתלהבות לסיור מסביב לבית. תוך דקה רואים מגדל בטון גדול מוקף בגדרות ועליו דגל ישראל. צבא. ממש בסוף השביל. פונים ימינה ואז מתקהלים כמה ילדים זרים והילדים שאיתי אומרים לי שהם בסדר ושאפשר להתקדם. מוזר. יותר מאוחר כשאני הולכת לשם עם נוואף הוא אומר לי לא ללכת לעברם. כנראה סיכסוך שכנים. עושה עלי רושם רע . כאילו לא מספיק הצבא הישראלי אז ריב שכנים ?! אבל כמובן, החיים ממשיכים, הם לא מתמקדים כפי שנדמה לנו סביב הכיבוש, ביום יום. אהבה, שנאה, ידידות, יריבות וכדומה
אח״כ לוקחים אותי לסיור מסביב לבית. החצר מוזנחת מאחור אבל בכל זאת הם מראים לי אותה ביסודיות. מעניין מה הם חושבים שאני מחפשת.
טוב, מתחילה לצלם.
איש הקשר מזרז אותי קלות, הוא רעב
הילדים איתנו כל הזמן
האוויר בחברון צלול, והאור מאוד יפה. אני מוקסמת ממה שהאור יוצר.             י
הילדים רואים שאני מתלהבת ושמחים. אחת הילדות, מרווה, ניצמדת אלי, מצלמת אותי. מחייכת.                      י
פוגשים ביציאה את האח של נוואף. הוא שואל את נוואף - יהודיה ?(בערבית) תחושה משונה.                  י
רועי מסביר לי שהם לא אומרים ישראלית כדי לא להסתבך בהגדרת הערבים/פלסטינאים הישראלים.
חוזרים דרך הסימטה לרחוב הראשי שם מחכה לנו מונית.
ילדים ברחוב עם מקלות. הם רואים שאני מסתכלת עליהם ועושים קצת קולות מאיימים. ממש לא נעים. אבל זה כנראה בראש שלי
הפעם מונית עם זיהוי. 10 ₪ לנסיעה. כסף ישראלי.
במחסום יושבת חיילת בתא אטום וממוגן לחלוטין. לבד. היא מדברת איתנו דרך זכוכית מממוגנת. שום מגע. כנראה השירות הצבאי הגרוע בעולם.               י

בבדרך לבית המשפחה

המונית בדרך חזרה

החנויות ליד המחסום

עם מרווה אל-ג׳מאל

1 comment: